כולנו ילדים של החיים

לפני שלמדתי בריאות טבעית, למדתי באותה מכללה רפואת הנפש. הייתי ממש בתחילת הלימודים כשחוויתי משהו שלא אשכח לעולם.

זה קרה ערב אחד. שכבתי במיטה, בן הזוג שלי כבר נרדם, ואני התקשיתי להירדם. הראש לא הפסיק לשחזר את הריב שהיה לי עם חברה מוקדם יותר באותו יום. שוב ושוב דמיינתי מה הייתי צריכה לומר, איך הייתי מגיבה אחרת…ופתאום זה קרה – הרגשתי שאני יוצאת במהירות מתוך הסצנה, צופה מלמעלה במין סרט, ורואה אותי ואת החברה שלי כמו שתי ילדות קטנות בגן, יושבות על הרצפה ורבות.יצא ממני קול הפתעה – "אהה!" – שבנס לא העיר את בן הזוג שלי.

הכול נראה כל כך אמיתי: שתי ילדות קטנות, נעלבות, בוכות, כל אחת רוצה להיות צודקת. רגש של חמלה עמוקה הציף אותי. ואז, מול עיניי, החלו לרוץ עוד סצנות: עם בני משפחה, קולגות, ואפילו אנשים זרים.בכל אחת מהן ראיתי את אותו הדבר – ילדים קטנים רבים, נפגעים, כועסים, סובלים. זה היה רגע של הארה, שהרעיד בי משהו עמוק.

אגב, כשסיפרתי על זה למורה שלי, היא רק חייכה ואמרה בפשטות: "חווית הרחבת תודעה."

באותו ערב, אחרי שה"סרט" נפסק, נשארתי המומה מהחוויה. ידעתי שמעכשיו הכל ישתנה, אראה ואחווה את המציאות באופן אחר.אבל בבוקר שלמחרת? חזרתי כבר לגנון!

ובכל זאת – משהו בי השתנה. מאז, בכל פעם שאני מצליחה להרכיב שוב את אותן "משקפיים", לראות את המציאות דרך אותה נקודת מבט – הלב שלי נרגע, הכעס מתפוגג, הסטרס יורד.

משתפת את הסיפור איתכן. אולי הוא יעזור לכן לראות את הדברים אחרת – להרכיב "משקפיים" חדשות. להבין שכל ריב או עלבון, גם כשהוא נראה אמיתי וצודק, הוא בעצם הד רחוק של כאב ילדות ישן.אותה תחושה מוכרת מהילדות, כשלקחו לנו צעצוע או כשנאמרה מילה פוגעת. ברגע שאנו מצליחות להפנות אל הילד שבפנים חמלה במקום כעס – הסערה שוככת.ורק אז, הלב נפתח לאור, הנשימה מוצאת את קצבה הטבעי, וכל תא בגוף מודה לנו על החסד והשקט. 💚